אני קוראת הרבה, כשהייתי צעירה הייתי עושה את הדרך מהבית שלי לספרייה כמה פעמים בשבוע עד שהספרנית ריחמה עליי ואישרה לי לקחת כפול ספרים מכל מנוי אחר.
אני קוראת כמעט הכל, פחות אוהבות רומנים וסאגות משפחתיות והכי אוהבת פנטזיה, מדע בדיוני ו…ספרי מתח סקנדישוודים.
יש הרבה ספרים שאוכל להכניס תחת ההגדרה "הכי טוב", הספרים של אריך קסטנר, רואלד דאל, רוג'ר זילאזני, היינליין, מורקמי…
אבל יש ספר אחד, ששמור לו מקום מיוחד בלב, בראש ועל מדף הספרים שלי.
צל הימים של בוריס ויאן (גם שאר הספרים שלו שתוגמו לעברית נפלאים לא פחות) הוא רומן אהבה פנטסטי, שבו הלשון אינה מתארת את המציאות – אלא יוצרת אותה.
בוריס ויאן יצר עולם שבו דימויים מתגשמים כפשוטם, חפצים מרגישים, מחשבות נראות לעין, והדמיון הופך לחוק טבע, שמאפשר לאהבה טהורה להתקיים.
לכאורה.
ככל שההיגיון הפנימי של העולם הזה מתפתח, הקסם הופך מועקה.
האהבה עצמה, דווקא בעוצמתה, הופכת לגורם הרסני. הגוף, הבית והזמן קורסים תחת משקל המשמעות. האוטופיה הלשונית נסדקת, והפנטזיה היצירתית מתגלגלת לטרגדיה כואבת ובלתי נמנעת.
צל הימים היה (והינו!) ספר פולחן, שמתחיל כחגיגת פנטזיה אבסורדית ונחתם כאגרוף מרסק בלב.
